או – "חופש אמתי בהורות"
במהלך עבודתי כמדריכת הורים אני חוקרת שוב ושוב התנהגויות של ילדים שהוריהם פונים אליי . (ובשאר הזמן ,חוקרת גם את התנהגות ילדיי שלי). בעולם המקצועי שממנו אני פועלת תמיד נשאלת השאלה – "מה המטרה שלשמה עושה הילד את מה שעושה?" משמע -מה הוא מרוויח מזה .המפתח לתשובה -נמצא בחקירה חדשה שנפתחת ברגע זה -תגובות ההורים להתנהגות הילד. מדהים לראות כי התשובה לשאלה מהי מטרת הילד ,נעוצה תמיד ,אבל ת מ י ד בתגובתו של ההורה. צרכיו של ילד בגיל הרך הם די פשוטים להבנה .בקצרה הוא זקוק לחוש תחושת שייכות לתא המשפחתי שלו ,דבר שעם הזמן מאפשר לו ,מתוך תחושת ביטחון זו ,לחוש שייך לעולם שבחוץ . עולם הילדים ,עולם היחסים ,עולם בית הספר ,עולם החוקים ,העולם הגדול .הדרך להשיג את תחושת השייכות הזו במשפחה נשענת על תחושת מסוגלות בבית ,על תפקידים שלו בתוך המשפחה ,על בניית דימוי עצמי ועוד. אז עצרתי רגע עם הילדים ועברתי לחקור אותנו ,ההורים .מה מניע אותנו להגיב בדרכים שונות להתנהגויות הילד .בתחום הזה היריעה היא כמובן אין סופית-בין חוויות ילדות ,חינוך שספגת בבית ,דרך הרגלים ,ועד טראומות . אבל העיקרון הוא דומה -מה שמפעיל אותנו באותו הרגע ,כשילדנו עושה משהו מכעיס ,כשאינו מקשיב לנו או עושה דווקא ,אינו בהכרח קשור לילד שלנו . אם הייתה לי מצלמה ,הייתי מתרחקת אתה למבט צד ברגע הזה ,שניה לפני שהורה מגיב להתנהגות ילדו ,וצופה .הדיאלוג הפנימי , המהיר ,הנוקב ,לרוב הלא מודע ,הרגשי מאוד ,מניע אותנו לפעול .ואנחנו זקוקים למצלמת הרחף הזו ,לרגע או שניים כדי לעצור .לעצור ולהבדיל בין הכוחות הרגשיים הפועלים בתוכי ,כאן ועכשיו (ולא משנה אם הם מגיעים מאי שם בעבר…) ובין בחירה שלי בתגובה למציאות הנוכחית מול-הילד שלי. לפעמים ההקשר הוא ברור שקל לזהות .שימו לב: מתפתח מצב בו הילד מבקש לקבל מאימא או מאבא פידבק מסוים -יחס ,תשומת לב ,זמן משחק , שיחה וכדומה .ההורה ,מסיבה שאינה רלוונטית כרגע אינו נותן לילדו את המענה . והילד מתחיל להתנהג באופן שיצליח למשוך את ההורה לתגובה ,שתעניק לו את הצורך המדובר .אצל ילדים אינה קיימת הבדלה בין תשומת לב חיובית ושלילית, הפידבק ממלא צורך קיומי בכל צורה שלו (על כך בפעם אחרת..) בשלב זה הילד רודף אחר ההורה שלו בבית ,מציק ,מרביץ ,נתלה על הרגל וכדומה .הורים רבים מתארים את הידרדרות הסיטואציה כך: "אני מבקש מהילד שלי להפסיק ,די בסבלנות ועדינות תחילה .הוא ממשיך להציק , מושך לי בבגד ,מפריע לי להכין את ארוחת הערב ,רודף אחריי…אני שוב מעיר ומבקש ,ושוב ,והטון עולה ,ואני כבר כועס .ומרחיק אותו ממני ,הוא חוזר ,ושוב ..אני לא יכול להסתובב בבית שלי !אני כבר צועק ומאיים ולבסוף לוקח את
הילד ומכניס אותו לחדר .לא נותן לו לצאת .והמאבק נמשך…אני חוסם את הדלת שלא ייצא…" בלי יוצא מהכלל ההורים מרגישים מתוסכלים ועצובים בשלב הזה ,וכמובן כעוסים מאוד .תחושת המלחמה עם הילד היא קשה ומכאיבה ,ויש פה מאבק שליטה . אז מה היה לנו פה ? לאחר שלא קיבל את המענה הרגשי המידי שהיה זקוק לו ,התחיל הילד להקצין את התנהגותו להציק ,להפריע להורה במה שעושה ,וכדומה .בעצם הילד הזמין תחילה את ההורה להצטרף אליו למרחב שלו -בשיחה ,תשומת לב וכדומה .ההורה כרגע אינו פנוי לכך ,והילד עושה מה שצריך על מנת לצמצם את המרחק בינו ובין ההורה. "אם אבא לא בא אליי ,אני אגיע אליו…כי אני זקוק לקרבה הזו ,לקשר ,ואעשה מה שנדרש להתקרב" (מובן שהדיאלוג הפנימי של הילד לא נעשה במודע). בשלב זה של ההצקות מרגיש האב, לדוגמה ,חסר אונים .הוא מנסה בטוב ,מסביר שאינו יכול ,מבקש בעדינות שילדו יפסיק…אך הילד ממשיך לצמצם את המרחב האישי של האב . ההרגשה של האבא קשה -על רגלו נגרר ילד שלא מניח לו להתנהל בחופשיות "- הילד שלי משתלט על המרחב בבית שלי ,ואני לא יכול לזוז כמו שאני רוצה !" ומכאן הדרך קצרה לפעולה בעלת אופי זהה -הכנסת הילד לחדרו מהווה צמצום המרחב של הילד ,כפי שהרגיש לפני רגע האב .מרחב הילד מצטמצם לתוך החדר ,וכעת האב דואג שהילד יישאר במרחב המצומצם ולא יפלוש לשלו .כמובן שבתחושת השליטה של האב כעת יש אשליה בלבד -והלא גם האב כלוא במרחב המצומצם בו הוא נמצא עם הילד -אותו החדר בו הוא שומר את הילד. לבסוף -שניהם מתוסכלים ,כלואים במרחב משותף ,אך רחוקים כל כך זה מזה.. אז מה למדנו מזה? מה שפעל אצל האב ,זה הכעס שעלה בו ,ואיבוד תחושת שליטה על המרחב בביתו שלו .חוסר אונים .ובתגובה עשה את אותו הדבר לילדו -הביא אותו למצב של חוסר אונים וחוסר שליטה בביתו שלו .הוא מצומצם לחדרו שלו בלבד .דוגמה זו נועדה להמחיש את הכוחות הפועלים בתוכנו ההורים ברגע כזה ,וללמדנו להבחין בתחושה הפנימית המתעוררת בנו ,ובדחף להחזיר לילד באותו המטבע . ? איפה מצלמת הרחף כשצריך אותה מה כן עושים במצב שכזה? אחרי שהצלחנו לעשות את השלב הראשון והקשה-של התבוננות על מה שפועל בתוכנו עכשיו ,התבוננות ,ועצירה) ולו לשני רגעים כדי לא לפעול מתוך המקום הזה האוטומטי( אנו מסוגלים להבחין בצורך של ילדנו -קשר ,תשומת לב ,יחס ,ונמלטים מציפורני הכרוניקה של המאבק הידוע מראש: – עוצרים את הכנת ארוחת הערב ,יורדים לגובה העיניים של הילד ומצטרפים לתחושות שלו "אני רואה שאתה רוצה לדבר איתי עכשיו ,ואני מבין שהיית רוצה שאני אפסיק לבשל ואבוא לשחק אתך .עכשיו השעה להכין את ארוחת הערב ,ולכן אני לא פנוי .אולי אתה רוצה שנביא כיסא לפה לידי ותהיה אתי עד שאסיים ?אתה אפילו יכול לעזור לי .אם נספיק להכין את הארוחה מהר ,אולי יהיה לנו זמן לשחק יחד כמה דקות אחריה "… יש לנו כאן -הכרה בתחושות של הילד ,ובצורך שלו" .אבא מבין אותי ,ורואה את הצורך שלי ,"יש פה עדיין שמירה על כבודו של האב -לא מפסיק להכין את ארוחת הערב, כי זה מה שצריך לעשות עכשיו .אבל מצרף את הילד אליו ואולי אפילו נותן לו הרגשה שהוא יכול להועיל בהכנת הארוחה . כך ההורה מחזיר לו שליטה ואחריות על מימוש הרצון שלו לשחק עם אבא" -אני אעזור לאבא ואז נסים מהר להכין ,ונספיק לשחק ."
כמה שזה הגיוני ,ככה לפעמים זה קשה .אבל אנחנו יכולים להשתדל ולעבוד ולהשתחרר עוד ועוד מהכבלים שמניעים את ההתנהגויות שלנו שוב ושוב באופן לא מודע.
זה חופש אמתי!
שלכם נעמה וקסמן עובדת סוציאלית ,מדריכת הורים בשיטת מיכל דליות.