כשאתם מרגישים שהלב שלכם סגור לילדים שלכם- זה סימן שהלב שלכם כלפי עצמכם סגור. החצים נורים החוצה לכל הכיוונים, אך בעצם הם מכוונים בשיא החדות- פנימה. כשלא בא לנו לשמוע מה הילדים אומרים, כשאנחנו מזרזים אותם כל הזמן, מחכים שייגמר אחר הצהריים, לא רואים את היופי שלהם, מתעסקים רק ב-צריך לעשות ולא ברגשות, נמצאים בפעולה ולא בהרגשה, רוצים 'לתקתק' הכל, נמצאים בעשייה ולא בנוכחות… אלו הסימנים.
עצרו. הרגישו את הכאב בפנים (אפילו אם לא ברורה לכם הסיבה), אין לאן לברוח וגם אין בשביל מה. אך זכרו- ילדיכם לא יודעים מה עובר בכם בפנים, היו ערניים להשלכה של הכאב שבכם- עליהם החוצה.
מותר לבקש מהילד כמה דקות הפסקה: "כרגע משהו מקשה עליי\ אני זקוקה לכמה דקות עם עצמי בשקט". הילד יכול לשבת לידכם. אפשר ללטף את שיערו, לא נעלמתם, רק לקחתם הפסקה ואתם עדיין פה. ילדים מכבדים הורים שמביעים את הצרכים שלהם בדרך ישירה וכנה. לא מעמיסים עליהם את כאביהם, אלא שומרים על הצרכים של עצמם ומביעים את הצורך בכבוד עצמי ובכנות. הילד לומד לכבד אותם ולומד גם לכבד את רגשותיו הוא. בעתיד ידע הילד-שיהיה איש- לתת מקום לעצמו לקחת הפסקה ולהתאושש, יידע לבקש את זה מבת/בן זוגו כשיזדקק וידע להעניק את זה למי שאתו.
אל בהלה כולנו אנושיים וככה אנחנו הכי יפים וקרובים זה לזה.
כל הזכויות שמורות לנעמה וקסמן