הצילו! התקפי זעם אצל ילדים:
כולם מכירים את המונח "גיל שנתיים האיום". הגיל הזה בו ההורים, בפעם הראשונה בחיי הילד, נתקלים התנגדות אמתית- כועסת, רועשת, זועמת, מצד הקטנצ'יק שלהם.
בואו נסתכל על הנושא משתי נקודות המבט:
*תחילה דווקא ההורים- במשך שנתיים לערך (כמובן שיש ילדים שזה מתחיל אצלם גם מאוחר יותר, וכאלה שמוקדם יותר) הילדון שלכם הקשיב לכם, העניק לכם אהבה, העריץ אתכם, למד מכם ומילא את לבכם גאווה גדולה. לפתע משהו משתנה. הילדון המתוק-בועט. פעם ראשונה בקשר שלכם אתו-נוצר מאבק. והמאבק מכאיב מפריד ומאיים. איך מתמודדים עם הכעס הזה שלו? עם הדחייה שאנחנו כהורים, מרגישים מהילד שלנו? איך לגשר על הפער שנוצר ביננו? לפתע מתעורר רצון לנצח ולשלוט, וכמובן גם כעס רב. הכל טבעי-אנחנו בני אדם וקיומם של הרגשות המורכבים האלה לא מאיים עלינו. תנו להם להיות.
**כעת נתבונן בילד- "אני בן שנתיים, בתוכי תחושת כוח חדשה שבוערת בבטן, אני רוצה! אני יכול! אני חזק! אני אצליח! אני צריך לבד! " כל זאת יחד עם: "לא מבינים אותי….אני לא מצליח להסביר…אני לא מצליח לבד…אני לבד…מתוסכל….לא מבין…אני צריך עזרה מאימא/אבא…"
רגע לפני שממשיכים הלאה, הבהרה חשובה: אין לנו כל מטרה או שאיפה למנוע את התקפי הזעם של ילדים בגיל הזה. אנחנו כן רוצים לדעת להתמודד עם זה כהורים, רוצים ללמד את הילד איך להתמודד עם רגשות קשים, ללמד אותו עוד על עצמו ולהיות אתו ברגעי התסכול והזעם.
אז-איך????
תחילה נקבל בתוכנו את ההבנה שהתהליך הוא טבעי ונורמלי. כל יצור חי המרגיש סימביוזה עם המטפל בו, צריך לבעוט ולצאת לעצמאות באיזשהו שלב. אנחנו צריכים להיות שם כדי שיהיה להם מול מי לבעוט (באופן מטפורי כמובן..) הילד שלנו עובר תהליך לא קל ולנו ההורים יש את ההזדמנות להיות שם לצדו, ללוות אותו ולעזור.. נוכל לתת לו תחושת הכלה וקבלה (לא אומר להיענות לכל מה שהוא רוצה) , נימנע מלהעביר לו תחושת דחייה. אני לא מתרחק ממך גם כשאתה כועס, אפילו עליי. כי אני חזק ויכול לעמוד בזה. חשוב להדגיש- אין הדבר אומר שאסכים לכל התנהגות או שאאפשר הכל, יהיו גבולות. ובתוכם אני משענת עבור ילדי בשעת התסכול.
ועכשיו לחלק המעשי- *בשעות נוחות ושלוות נסו להעניק לילדכם כמה שיותר עצמאות. נסו למלא לו תחושת מסוגלות וכוח. בכל מני מטלות קטנות (אם צריך תמציאו כאלה, היו יצירתיים..) בבית, בחדרו, תנו לו להרגיש גאה בעצמו. * ובזמן התקפי הזעם- קודם כל לנשום! לעצור ולהיזכר: הילד שלי, עם כל ההתנהגות הפוגענית/מביכה/מכעיסה שלו, עובר עכשיו משבר. העמדה הפנימית שלכם ברגעים כאלה עושה את כל ההבדל. במידה ואתם בבית ואתם יכולים ומסכימים לתת לו להוציא קצת מהזעם בדרכים של: לצעוק בחדר, להרביץ לכרית או עם הכרית למיטה, לזרוק חפצים בחדר שלא נשברים כמו בובת פרווה, לתת לו לצייר חזק כמה הוא כועס וכדומה…תנו לאנרגיה הזו שלו להשתחרר-אל בהלה! זה יעבור.
חשבו לפני התקף הזעם מהם הגבולות שלכם בבית במקרה כזה, מה אתם מסכימים ומה ממש לא. הדריכו אותו למקום בו יוכל לתת דרור לכעסו ושם ,ללא מלים ,היו לצדו. רוב התקפי הזעם מגיעים עקב סירוב של ההורה לאפשר לילד משהו שרצה או סירוב שלו לעשות את שאנחנו ביקשנו ממנו. אם כך המצב, עצרו לחשוב האם מה שביקשתם ממנו הוא 'הרג ובל יעבור' מבחינתכם (צחצוח שיניים לדוגמה) או כלל שאתם יכולים להתפשר עליו כעת (לא לקום מהשולחן עד תום הארוחה לדוגמה). בחרו את העקרונות שעליהם אין לוותר (אלימות בבית ) וגלו גמישות באחרים.
ודוגמה אחרונה- במקרה בו ילד משתטח בקניון כי לא קיבל מה שרצה- החליטו מה נכון לכם: האם לומר לו שתחכו עד שיירגע וחכו בצד בסבלנות? האם לקחת אותו על הידיים בשקט וללכת משם? בחרו בדרך הנוחה לכם- אך אל תוותרו על מה שחשוב לכם! היו חזקים- אל תתנו לילד להשפיל אתכם, להכות אתכם חס וחלילה. שימרו על כבודו ושימרו על כבודכם גם. ילדכם זקוק לדמות חזקה שאינה נרתעת ממנו, שעליה הוא יכול לסמוך. כך יוכל לעבור את התקופה המאתגרת הזו בדרך לאתגר הבא.
גיל שנתיים האיום-מדובר למעשה בתהליך צמיחה הדדי- של הילדים, אבל גם שלנו ההורים.