הורים רבים ,ולפעמים אני בניהם, מתקשים לעשות את ההפרדה הנדרשת בינם ובין ילדיהם .
אם נחשוב על זה ילדנו הם באמת, במובן מסוים ,הדבר הכי קרוב אלינו שקיים.
בן זוגנו, קרוב כל כך ,אך לא חלק מאתנו ממש .ילדינו ,ממש" עשויים מאתנו ." ברור שאנחנו לא חושבים על זה ביום יום .אך לא במודע ,אנחנו בהחלט מושפעים מזה כל הזמן. בתוך המערכת הנפשית שלנו, באופן אוטומטי ,אנחנו מצפים מהם אחרת ,אנחנו מביטים בהם אחרת ,אנחנו מושפעים מתגובותיהם אחרת) ובכן איך תסביר מאבקי כוח שלנו, ההורים ,עם ילד איתם .אנחנו – בן שלוש (?וכדומה .אותה ביולוגיה משפיעה באופן יומיומי על הערבוב שלנו לוקחים בעלות על הכאבים שלהם ,על ההצלחות והאכזבות שלהם ….
אנחנו מתבלבלים לחשוב שתפקידנו לדאוג בכל רגע נתון לאושרם ,וזו טעות נפוצה.
מיכל דליות ("סופר נני") תמיד מספרת שהיא שואלת הורים- מה לדעתכם תפקידכם ההורי? , לדאוג שהילד שלי יהיה מאושר, "היא מתחלחלת .מי מאתנו ,בני האדם "– כשהם עונים לה באמת יודע איך לגרום למשהו אחר להיות מאושר ועוד כל הזמן?
האם התפקיד ההורי באמת עוסק בחיזוי והבטחת האושר ? לא.
אז מה כן התפקיד ההורי שלנו?
אנחנו אחראים על לימוד ילדינו את" מדעי החיים ."תיווך והסברה של תהליכים ואירועים שעוברים על ילדינו ,פנימיים או חיצוניים .אחראים על הדרכת ילדנו איך להתחבר לעולמם מתוכו .אנחנו – הרגשי, להכיל אותו ,לדעת לכבד אותו ,וגם לדעת איך לבחור התנהגויות נכונות אחראים על הבאת דוגמה אישית שלנו ל-איך נראים קשרים תקינים בין בני אדם ,איך מתמודדים עם קשיים ואכזבות שהן כמובן חלק בלתי נפרד מהחיים.
בכך אנחנו מלמדים אותם ענווה .אנחנו לא שולטים בחיים ,אנחנו מנווטים ובוחרים בחירות שונות-בתוכם .מנסים בכל רגע להחליט מהמקום הנכון בתוכנו .מקווים להתחבר נכון לעצמנו , ולהטיב עם העולם שבחוץ .לזה אנחנו קוראים" חיבור לרצון)."מגיע משפתה של ימימה אביטל , 'שיטת ימימה('
ימימה אמרה כי אנחנו לא אחראים על התוצאות, אנחנו יוצרים תנועה .נעים מתוך החיבור לרצון הפנימי שלנו) זה המצפן (ומכוונים ממנו החוצה .
זה הכול.
קלי קלות, אה? 🙂