יש לי שלושה ילדים. אהובים ומופלאים, בני אדם קטנים שגדלים לצידי.
ולפעמים, בהבזק אחד של זיכרון אני נזכרת כמה דברים שכחתי לעשות עם הילדה הקטנה שלי ,ועשיתי עם השניים הגדולים. פתאום משהו מזכיר לי שהייתי עושה איתם הרבה יצירות, פשוטות כאלה, עם גועש על הריצפה, ושמתי לב שעם הקטנה שלי אני לא עושה את זה.
ככה זה קורה לנו. מהילד הראשון והלאה הדברים משתנים. בהתחלה אנחנו משקיעים יותר-ביצירות, משחקים משותפים, חוברות עבודה, ועם כל ילד שמצטרף נראה שמשהו בהשקעה הזו שלנו יורדת.
ברור שאני יודעת שהסיבות 'מוצדקות'": העומס שרובץ על כתפינו, ההורים, הוא רב, וכמובן שהוא גדל ככל שיש לנו עוד ילדים. ויש גם את השחיקה שנוספת עם שנות ההורות ובאה לידי ביטוי בדיוק בתחומים האלה. והילד השלישי 'מצטרף' יותר לאחים שלו ומשתלב במה שהם עושים.. ובכלל יש לנו פחות זמן להפנות לכל ילד וגם כשאנחנו מפנים זמן אישי לילדים, בדרך כלל נתייחס לילדה שזקוקה לעזרה במשהו.. בשיעורים לדוגמה. בהסעות לחוגים. ולצייר עם הקטנטונת ..זה פחות בסדר העדיפויות שלנו כרגע.
ובכל זאת. אני כן שואפת לתת לה גם מההשקעה הזו שלי, מתשומת הלב היחידה המופנית רק אליה על ידי משחק משותף של שתינו. אני מרגישה שגם לה מגיע זמן ישיבה על הרצפה עם עיתונים מפוזרים ואז יצירות מלכלכות בגואש פרוסות בכל הסלון. ועוד יותר מש 'מגיע לה', אני רוצה את הזיכרונות המשותפים האלו איתה.
אז החלטתי פעם בכמה שבועות לנסות להיזכר במה ששכחתי: מה נהגתי לעשות עם הגדולים ואיתה לא. חוברות? סתם טיול בשכונה בלי מטרה או יעד אלא הנאה פשוטה מהנוף והציפורים? הכנת עוגיות בנחת ללא לחץ של זמן? אולי גן שעשועים שכל כולו נדנוד בנדנדה, בלי להיות עסוקים בשום דבר אחר?
אני מחליטה לעשות עם עצמי היזכרות יזומה, כדי להרוויח גם את הזמן הזה איתה. לפני שהיא תגדל ואז באמת לא יהיה אותו יותר.
מזמינה אתכם גם, הורים יקרים, לשבת להיזכר…
כל הזכויות שמורות לנעמה וקסמן