יאנוש קורצ'ק התייחס ב'חרדת קודש' כמעט לעולמו הפנימי והאישי של הילד. על כן הוא טען שכל אותם "קשקושים" שהילדים אוספים, מסמלים עבורם את אותו עולם: צדף מהים מסמל את הגעגוע לבילוי המשפחתי המשותף שהיה בו, חתיכת מתכת מסמלת את החללית שהוא רוצה לבנות, פרח מיובש מהגינה הציבורית יכול להיות קישוט יפיפה בעיניו וחתיכה לא מוגדרת של פלסטיק היא משחק שהוא מתעניין בו דקות ארוכות.
הילדים אוספים הרבה "ג'אנק" ומהקשים להביא את זה הביתה. אנחנו, ההורים, לא מבינים את העניין! מה יש לילד להביא את הזבל הזה מבחוץ? הרי חדרו מלא בצעצועים מעניינים ויש לומר נקיים, לעומת השטות חסרת התועלת אותה הביא (מלוכלכת..) מהרחוב.
אם נקבל שאותו "ג'אנק" מסמל עבור הילד עולם שלם אישי שלו, נוכל לאפשר יותר את הדבר ונבין שעבורו- יש בכך ערך אמתי!
אז איך בכל זאת מתמודדים עם הבאת חפצים רבים, ולפעמים מלוכלכים, לבית? הגדירו כללים להבאת המציאות מבחוץ: *כלל ראשון- מה שמגיע מהרחוב- נשטף עם כניסתו לבית. *כלל שני- מיקומו של החפץ הוא מוגדר: חפצים אלו מאוחסנים במגירה ייעודית אישית של הילד/קופסה ספציפית ייעודית לדבר ורק בהם מותר לילד לשמור אותם. אותה קופסה/מגירה היא אישית של הילד וההורה אינו מתערב או מסנן חפצים מתוכה. במידה והקופסה/מגירה מלאה לגמרי, תנו לילד משימה לעבור עליה בעצמו ולהחליט מה הוא משאיר ומה לא. התנהלות שכזו מכבדת הן את עולמו הפנימי של הילד (גם אם מרבית הזמן אנחנו לא מבינים אותו כלל..), עושה אותו אחראי על חפציו ואף מכבדת את פרטיותו. כשהילד חש גישה מכבדת זו כלפיו, קל לו יותר לכבד אותנו, את פרטיותנו ואת בקשותינו (גם אם מרבית הזמן הוא לא מבין אותן כלל
כל הזכויות שמורות לנעמה וקסמן