נתקלתי לא פעם באימהות שכעסו ,נזפו ואף הענישו את הילד שלהם שאמר להם 'אני לא אוהב אותך!'. כמעט תמיד המשפט נאמר בעת כעס או תסכול של הילד בעקבות אינטראקציה ביניהם. הכוונה למצבים בהם אמרתם לילד שאסור לו משהו, או דחיתם בקשה שלו לעת אחרת, אולי לקחתם אותו ממקום שרצה להישאר בו או כעסתם עליו בעקבות משגה שעשה. ברגע הכעס הטיח הילד בהורה את המשפט במטרה לפגוע בו כפי שהוא עצמו מרגיש פגוע עכשיו.
סיבה נוספת לאמירת המשפט היא אותנטית ממש- ברגע שמישהו פוגע בנו (מבחינתו של הילד זו ההרגשה) בו ברגע- אנחנו מרגישים שאנחנו לא אוהבים אותו. מוכר לכם?
אם כך מדובר על רגע של זעם אמתי ורצון של הילד 'להחזיר לנו'. אז מה? זה טבעי ואנושי. אל תשללו ממנו את הזכות לומר את מה שהוא מרגיש ברגע זה גם אם זה לא נעים לכם לשמוע- היו חזקים ובמקום לכעוס עליו/ להתרחק ממנו/ להעניש…. בחרו בתשובה רגשית ומכבדת- את שניכם! :
" רותם אם אמרת לי כזה דבר כנראה שאת ממש -ממש כועסת עכשיו!", " אני מבינה שאתה מאוד נסער עכשיו וכנראה בגלל זה אמרת דבר כל כך פוגע…." "אני שומעת שככה אתה מרגיש כרגע, בטח בגלל שסירבתי לך ללכת לחבר, אני אוהבת אותך ולפעמים אני אסרב לך כשאני אחשוב שזה הדבר הנכון עבורך, אני פה כשתרצה לדבר איתי…" וכדומה.
הבנתם את הרעיון? אתם לא מתנגדים לזכותו של הילד להביע כעס, אפילו במקרה שהביע רגשות קשים כלפיכם. אתם חזקים ויכולים להכיל את זה (בו בזמן שאתם יודעים עמוק בתוככם שהילד כן אוהב אתכם…) אבל אתם משקפים לו את המצב הרגשי שבו הוא נמצא ושהוביל אותו להגיד משפט קשה שכזה . לזה אנחנו מתייחסים. בדרך זו לימדתם אותו על רגשותיו הוא- עוד שיעור .
מותר ולגיטימי להגיד לילד שאנחנו מבינים את רגשותיו אך מה שאמר פגע בנו, אך להימנע מלדחות אותו או להתרחק ממנו בעקבות כך. אנחנו עדיין פה- לדבר על זה ולהתגבר ביחד על הרגשות הקשים. זה המצע שלנו להתחבר אתו שוב כשהכעס יעבור. זה פוגע ולא פשוט אך אנחנו מסוגלים ,כאנשים בוגרים, להיפגע ועדיין לא לדחות מעלינו את הילד.
הבהרה לסיום- לא מדובר במקרה בו הילד מתחצף אליכם- מקלל וכדומה. זו כבר תגובה שונה, בפעם אחרת….