הרבה פעמים הילדים שלנו 'מתקילים' אותנו בבקשה או שאלה שאנחנו לא לגמרי יודעים מה לענות עליה. כי עוד לא חשבנו על זה מספיק לעומק, כי זו הפעם הראשונה שאנחנו נתקלים בה, כי אנחנו רוצים להתייעץ עם בן הזוג או עם משהו אחר..
ואני? אני פעלתי מתוך תחושת בטן כי עוד לא גיבשנו דעה.
עדיף לנו לקחת את הזמן ו-לא- לענות תשובה לילד שלנו, מאשר לענות באימפולסיביות ללא מחשבה. אני בכלל אוהבת לקחת את הזמן עם הילדים שלי. הם מעלים בקשה מסוימת ואני מתחילה להרגיש חוסר נוחות פנימית כזאת.. כזאת שמסמנת לי שאני לא בטוחה לגבי זה..
וכשזה מתעורר, חוסר הנוחות הזו, אני מבינה שאני עדיין לא מגובשת. אני רק מקשיבה לבקשה/רעיון של הילד שלי, ומבטיחה לו שאקח זמן לחשוב על זה ואני אחזור אליו עם תשובה. כן, ככה ממש.
ואני תמיד תמיד מקפידה באמת לחזור אליו עם תשובה ולא מחכה שהוא ישכח/ישנה את בקשתו. פה זה כבר הסכם האמון ביננו.
אני יוצאת לחשוב ולהתלבט עם עצמי ועם בעלי ואז נולדת תחושה של שלמות בתוכי. עכשיו אני כבר יודעת מה חשוב לי בהקשר לנושא הזה, על מה אני רוצה לשמור ולהקפיד, מה פחות, יש בי כבר סדר ותשובה.
יום יומיים אחרי שהילד שלי ביקש את בקשתו אני קוראת לו ואומרת לו:'מתוקי חשבתי על הבקשה שלך לקנות…..ואבא ואני החלטנו…. ' ומעבר להחלטה הפרקטית אני מוסיפה במשפט או שניים את הרציונל שהוביל אותנו להחלטה, מה שהיא לא תהיה.
עכשיו הילד שלי מרוצה או לא מרוצה מהחלטתי, אבל בכל מקרה יש פה כמה דברים חשובים שהוא כבר קיבל בתהליך:
*את ההבנה שלפעמים כדאי לחשוב לפני שמחליטים משהו, כי זה דורש תהליך.
*את ההרגשה שאני מתייחסת ברצינות ובכובד ראש לבקשות שלו.
*שמה שהוא רוצה-חשוב לי, תמיד. גם אם לא אוכל או ארצה לתת לו את זה בדיוק.
*שמותר 'לקחת את הזמן' מבלי לחשוש, וככה גם הוא יכול לקחת את הזמן לעצמו כשהוא מצופה לתת תשובה לחברים /מורים וכדומה.
ואני? אני מרגישה טוב על כך שנתתי לבן שלי תחושת חשיבות וערך וגם מרגישה שאני באמת עשיתי החלטה מושכלת שמותאמת לתחושותיי, צרכיי וגם לערכים שלי.
אז לסיכום-אל תחששו להשהות החלטה ולקחת את הזמן. כולם מרוויחים מזה.
כל הזכויות שמורות לנעמה וקסמן